מי לא רוצה שרוב התורמים שלו יהיו ישראלים? הרבה יותר קל להרחיב ולטפח בסיס תמיכה כשקהל היעד קורא וכותב עברית, גר במרחק נסיעה מהארגון וחולק מטען תרבותי דומה לשלנו, גם אם לא בדיוק זהה. חלומו של כל מפתח משאבים ישראלי? אפשר להניח שכן.
כבר אין צורך לשאול אם יש פוטנציאל נתינה בארץ. בישראל יש יותר מ-10,000 מיליונרים והון נזיל של יותר מ-52 מיליארד דולר. יש לנו כאן בארץ הרבה תורמים פוטנציאליים, קטנים וגדולים, משמעותיים יותר ופחות.
עם זאת יש מרכיב אחד חשוב ביותר שאנחנו כמהים לו: תרבות נתינה, אותה מערכת ערכים וקוד התנהגותי שהופכים התנדבות ותרומה למרכיבים אורגניים ומובנים מאליהם בחייו של כל ישראלי.
תרבות הנתינה בארץ היא בשלבי צמיחה וטיפוח, ויש אנשי מקצוע ששוקדים עליה, ובהם צוות JFN-ישראל, השלוחה הישראלית של ה- Jewish Funders Network, שמשמש מקום מפגש לפילנתרופים ישראלים ומסייע להם לרכוש את הכלים המתאימים בדרך לנתינה משמעותית.
אין מה להתדפק על דלתה של JFN-ישראל ולבקש תמיכה בפרויקט. את זה הם לא עושים (למרות שהם מעודדים תרומה ישראלית דרך יוזמות להשלמת מענקים כמו פסיפס). הייעוד של JFN-ישראל הוא טיפוח תרבות נתינה בקרב בעלי ממון ישראלים, התורמים הפוטנציאליים של כל אחד מאיתנו, ועידוד יצירת שיתופי פעולה משמעותיים עם תורמים מחו"ל. ישבנו עם מנהלת JFN-ישראל מאיה נתן לשיחה כדי לשמוע יותר על הלקוחות שלה, מה מעניין אותם מבחינה פילנתרופית, למי מאיתנו היו מעדיפים לתרום ובאיזה אופן.
כמי שחיה "בצד השני", לא בצד של הארגונים, יש באמת חיה כזו "התורם ישראלי"? ואם כן, האם הוא שונה מכל תורם יהודי אחר?
יש כל כך הרבה סוגים של תורמים ולכן אי אפשר להתייחס לפילנתרופים בהכללה. זה נכון גם לגבי ישראלים. פילנתרופים ישראלים לא באמת דומים זה לזה, אבל באופן כללי ובחלוקה גסה אנחנו רואים בישראל שלושה סוגים של תורמים: הסוג הראשון הוא המשפחות הוותיקות שבנו את המדינה, שהביאו איתם מסורת פילנתרופית והפילנתרופיה אצלם עוברת מדור לדור. מספרן קטן יחסית.
הסוג השני הוא הקהילה האנגלו-סקסית בישראל. גם הם נטועים בתרבות פילנתרופית מהבית. הם אלה שיש להם קרנות משפחתיות בחו"ל אבל הם כן ישראלים והם הנציגים של הקרן כאן.
הסוג השלישי הוא הישראלים שהם self made – אנשי תעשייה, אנשי היי-טק ואנשים מהקהילה הפיננסית. הם הגיעו בעצמם לרווחה כלכלית ועכשיו הם רוצים לתת חזרה. רובם לא נולדו עשירים ולכן הם מכירים את הצד השני של המטבע ויש להם מניעים ערכיים ורצון עז להיות מעורבים ולהשפיע על החברה. אין להם מניעים פוליטיים של ממש והם לא מעוניינים להשפיע על הממשלה.
ההבדל בין תורם ישראלי לתורם יהודי בכל מקום אחר הוא המניע. תורמים יהודים תומכים בראש ובראשונה בכל מה שקשור ליהדות מתוך רצון לשמר את הזהות היהודית של קהילתם כמיעוט בתוך רוב לא יהודי. אצל הישראלי זה בדיוק הפוך. הישראלי תורם מתוך תחושת סוברניות, ולכן זה יכול להתבטא דווקא בתרומה למיעוט שבתוכו. זה אקט אזרחי, לא יהודי. היהודי ידבר על חינוך לערכים יהודיים והישראלי ידאג שרמת הוראת האנגלית והמתמטיקה תהיה גבוהה. לכן יהודים אמריקאים תורמים כאן למטרות בעלות אופי יהודי בעוד שפילנתרופים ישראלים תורמים לחיזוק הדמוקרטיה או לקידום הטכנולוגיה.
התורם הישראלי באמת מבין מהם הצרכים החברתיים של ישראל בימינו, מה חשוב ומה לא?
לפני חמש-עשרה שנה אנשים בחרו לתמוך בארגון מתוך עניין בתחום העשייה שלו. פילנתרופים הקימו הרבה מאוד עמותות בתחומים שעניינו אותם. היום יש הבנה שכמעט כל השדות רוויים. גם אם יש לך רעיון ייחודי לא צריך להקים משהו מאפס ולא צריך לרוץ לבד על הג'בלאות.
פילנתרופים ישראלים יודעים לזהות איפה הערך המוסף שלהם ואיפה הם לא יכולים להחליף את הממשלה. הם מבינים שהתפקיד שלהם הוא להיות אחד משלושה דברים: הראשון הוא להשקיע בהון סיכון של מדינת ישראל, משהו שאף אחד אחר לא יעשה, בדרך של ניסוי וטעייה. השני הוא לבחון את הוכחת הישֹימוּת של עשייה חברתית וכך לפתח דרכי עבודה יעילות וחכמות. הצעד הבא הוא לעשות את ההטמעה של המודלים והרעיונות החדשים כי אתה כפילנתרופ זריז יותר מגופים מוסדיים.
לאיזה ארגונים אוהב התורם הישראלי לתרום ובאיזה הוא לא כל כך רוצה לתמוך?
הארגונים האטרקטיביים יותר בעיני הקהל הישראלי הם ארגונים של שינוי חברתי. האטרקטיביים פחות הם הארגונים שהם תוצר של הפרטה של המדינה, קבלני הביצוע, וכידוע הם מהווים כמעט חמישים אחוז מהמגזר השלישי.
אנחנו לא יודעים באופן מובהק מהם ההעדפות של התורם הישראלי מפני שאין סיסטמה ברורה, אין דוחות מסודרים שאפשר לפלח באופן מדויק, כמו ה-990 האמריקאי, אבל אנחנו חושבים שמרבית הארגונים שמעניינים אותו היום הם בראש ובראשונה ארגונים של חינוך, על גווניהם השונים ואחריהם ארגונים המטפלים באוכלוסיות ייחודיות (צרכים מיוחדים, נוער בסיכון וכו'), ארגונים העוסקים בפיתוח מנהיגות, ארגוני תרבות ואמנות ולבסוף ארגוני איכות סביבה, זכויות אדם והתחדשות יהודית. יש גם התעניינות בארגוני בריאות כי תרומה לארגון כזה מאפשרת לפילנתרופ לבנות בניינים וליצור מעין נראות, אבל זה לא בהכרח יותר פופולרי.
על בסיס מה מקבל התורם הישראלי את ההחלטות הפילנתרופיות שלו?
אין כרגע תהליך מובהק אבל מפני שזו מדינה קטנה, זה הרבה עניין של פה לאוזן. קודם כול זה צריך להיות משהו אישי שמדבר אל המשפחה או שקשור לחיים שלה: אירוע משמעותי בחיי המשפחה או ערכים ותחומים מסוימים שהמשפחה מרגישה שהם משמעותיים עבורה. המניע הוא בראש ובראשונה אישי.
בשלב השני מתקבלת החלטה על סמך חוות דעת של מישהו קרוב, מישהו שאפשר לסמוך עליו: תורם אחר או מישהו מהסביבה הקרובה של המשפחה. בישראל אין הרבה אנשים שפונים לעזרה מקצועית.
לרוב הפילנתרופים אין אנשי מקצוע שמנהלים את הפילנתרופיה שלהם, גם כשמדובר במיליונים, וזה חבל כי אני חושבת שברגע שיותר אנשים יפנו לעזרה מקצועית וידעו מאיפה לקבל אותה, הם יעשו הרבה פחות טעויות שעולות כסף וההשקעה שלהם תהיה נבונה יותר.
כולנו יודעים עד כמה ארגונים משקיעים בהכנת חומרים כתובים שמציגים את עצמם ואת הפרויקט. התורם הישראלי יקרא אותם לפני שיחליט אם לתרום? הוא רוצה באמת לדעת? הוא מעוניין להבין?
זה מאוד אישי. כל מי שמעסיק איש מקצוע קורא את החומרים האלה בוודאות. אני מאמינה שכל מי שיושב בוועד מנהל של ארגון גם קורא. אבל זה תלוי בחומר. אם החומר מעייף, ארוך, משמים ועוסק רק בתשומות ולא בתוצאות אז כנראה מרבית האנשים לא יקראו. ארגון שלא מצליח להסביר בבירור את מצבו הפיננסי גם הוא בבעיה. ישראלים הם אנשים מאוד פרקטיים, אי אפשר לעבוד עליהם. ולהבדיל מתרומות מחו"ל הם יכולים בקלות לברר אם עובדה מסוימת היא נכונה או לא.
והם מעוניינים להירתם?
אנחנו יודעים שיש קבוצה מאוד גדולה שמעוניינת במחויבות לארגון, שממש עובדת בפילנתרופיה. אנחנו מקווים שזה ילך ויגדל.
אני חושבת גם שלהבדיל ממשפחה מחו"ל, אם רק מקבלים תרומה ממשפחה ישראלית ולא מבקשים ממנה להירתם למשימה בדרכים נוספות זה קצת מפספס את הפואנטה כי הכי קל לתת כסף אבל זה לא מספיק.
מהי הטעות הכי גדולה שעושים מפתחי משאבים בתהליך הטיפוח של תורם ישראלי?
הם לא יודעים לומר מהם ההישגים של הארגון, מה ההשפעה שלו על העולם ובמה הוא שונה מארגונים אחרים בארץ. הם חייבים לדעת להסביר מהו הערך המוסף שלהם. איך הם משנים את החברה הישראלית. אם מפתח משאבים לא יכול להסביר את זה לתורם ישראלי הוא בבעיה רצינית.
התורם הישראלי רוצה לדעת איך משתמשים בכסף שתרם? מה הוא רוצה לדעת על התרומה שנתן?
אני חושבת שבזה התורם הישראלי דומה לתורם האמריקאי. הוא רוצה לראות שהכסף עושה שינוי. הוא רוצה לראות את החשיבה על קיימוּת, לבדוק את יחס העלות לעומת התועלת. יש כמובן כאלה שמעוניינים לתת רק את הכסף ההתחלתי (seed money), אבל כל אלה שנותנים לארגון שכבר רץ כמה שנים רוצים לדעת מהם ההישגים של הארגון עד היום, מי עוד מעורב בנתינה לארגון ומהי תחזית הצמיחה שלו. כל הנתונים האלה משפיעים מאוד על ההחלטה אם להשקיע או אם בכלל לתת לארגון מלכתחילה.
את חושבת שתורם ישראלי מבין את הצורך והחשיבות שבמימון תקורה? איך כדאי לגשת לנושא עם תורם ישראלי?
האמת היא שאני חושבת שכאן התורם הישראלי מבין יותר מהתורם מחו"ל. אבל זה באמת עניין של תיאום ציפיות ושל הסברה מהרגע הראשון. הארגון צריך להסביר בדיוק ובבירור מה נדרש כדי לבצע את העבודה. יש תפיסה הולכת וגדלה שאין דבר כזה אפס תקורה. פשוט צריך להסביר את הנתונים באופן מאד קוהרנטי ועסקי וללא התנצלות. אם ארגון לא מצליח לעשות את זה ולהראות איך זה מתקשר לתוכנית העבודה שלו הוא בבעיה עם התורם הישראלי. מי שתורם ברמה של ה-JFN, כלומר אסטרטגית וכבר לאורך איזשהו זמן, מבין שאין דבר כזה אפס תקורה אבל הוא גם רוצה לראות שאין בזבוז, חשוב לו לראות שההתנהלות הפיננסית של הארגון היא תקינה.
תורם ישראלי מחכה לדיווחים מפורטים מהארגון שתרם לו? הוא קורא אותם?
תלוי. צריך לשאול תורם ישראלי מה הוא רוצה לקבל: דיווח בראשי פרקים, דיווח מפורט או אולי לא לקבל בכלל דיווח. לדעתי כל מפתח משאבים צריך להשקיע זמן כדי להכיר את התורם שלו לעומק: איזה מין סוג אדם הוא, באיזו צורה הוא נותן. יש תורמים יותר שכלתניים ויש יותר אישיים ורגשיים. לכן, אם מפתח משאבים לא ישקיע את הזמן הדרוש להבין איך התורם שלו רוצה להיות מעורב הוא יאבד אותו. בישראל במיוחד, שבה קל יותר להיפגש פנים אל פנים עם תורמים בגלל ענייני מרחק וזמינות, צריך לנהל שיחה מראש, לשים הכול על השולחן ולתאם ציפיות: כמה? איך? מתי? מול מי? לא להניח שום דבר, ודאי לא שהתרומה מתחדשת באופן אוטומטי. גם אם הסכום נמוך, התורם הישראלי מרגיש שהשקיע בך זמן, כסף ומאמץ. אם כמנכ"ל או מפתח משאבים אתה חושב שזה דורש ממך יותר מדי עבודה, אל תיקח את הכסף.
כמפתח משאבים כדאי לי להשקיע זמן ומאמץ בהקמת אגודת ידידים ישראלית?
אגודת ידידים היא מעין מועדון שיוצר מחויבות גדולה יותר לארגון כי שם אתה רואה מי עוד תורם לו, אבל אני חושבת שזו שאלה של עלות-תועלת והאם אתה יכול לבנות את מערכות היחסים עם התורמים שלך ללא אגודת ידידים. בארגונים מסוימים זה אולי נכון יותר כי הפריסה שלהם רחבה יותר ולכן הם יכולים ליצור מחויבות אצל ישראלים בכל הארץ.
בישראל, שלא כמו בחו"ל, אגודת ידידים מתחברת אצלי לתרומות קטנות. יותר כמו גיוס מהמונים (crowd funding). התורמים המשמעותיים בארץ הם לא אנשים שיצטרפו לאגודת ידידים של ארגון. ושוב, בחו"ל ארגון ישראלי צריך את זה כצינור להעברת הכסף. אבל אם יש לכם סעיף 46א' אין לכם צורך באגודת ידידים למטרה הזאת.
איפה אני יכולה למצוא תורמים ישראלים ואיך אפשר לפתוח דלתות אליהם?
יש שלושה מעגלים שאני יכולה לזהות: הראשון הוא המעגל הקרוב, האנשים שהם שותפים לעשייה. חברי ועד מנהל, אנשי צוות. לתורמים קיימים, גם אם הם מחו"ל, יש חברים בארץ. המעגל השני הוא בוגרי התוכניות של הארגונים ומקבלי השירות שלהם. עניין של מי מכיר את מי. בישראל הרי יש רק שתי דרגות של הפרדה (degrees of separation) ולא שש. המעגל השלישי הוא אנשים שמתעניינים בתחום שאתה עוסק בו, שבו אתה מנסה לעשות שינוי: מפתח משאבים קורא משהו ורואה שיש מישהו שמתעניין במה שהארגון עושה, קורא מה קורה בארגונים אחרים. הוא צריך גם לשאול את עצמו מה הוא יכול ללמוד על איך ארגונים אחרים עושים את זה. כאן בארץ זה הרבה יותר קל. וכמובן צריך לבקש. הרבה פעמים לא מבקשים כי לא נעים, כי אנחנו לא בטוחים שהתורם הפוטנציאלי מתעניין בתחום שלנו, כי אנחנו לא יודעים כמה יש לו. אל תעשו את החשבונות של אנשים אחרים. אל תתביישו לבקש. מקסימום יגידו לכם לא. אבל אין ספק שאם אתם מגיעים לבן אדם דרך מישהו שהוא מכיר ואוהב זה עולם אחר לגמרי.
מה דעתו של התורם הישראלי על מקצוע פיתוח המשאבים ועל גיוס כספים?
אנשים כאן שנמצאים במעמד של נתינה מרגישים סוג של נרדפות ולכן אין להם את שאר הרוח להיות פתוחים לשיחה עם מגייס. זו שיחה שמכניסה אותם מיד למגננה. אבל צריך ללמוד להתגבר על זה: כדאי להעלות את חשיבותו של מגייס הכספים אצל מנכ"ל הארגון. למנכ"ל הארגון האחריות המרבית, וכל מנכ"ל חייב להקדיש לפיתוח משאבים לפחות 30 אחוז מהזמן שלו. הוא גם צריך לטפח את הקשרים. אי אפשר לזרוק את המגייס לבדו למים. כשמפתח המשאבים ייתפס כאדם שאפשר לשאול אותו את כל השאלות ולקבל ממנו את כל התשובות בגיבוי של המנכ"ל, המצב פה ישתנה. רק אז הישראלי לא ירגיש כאילו באים אליו פעם בשנה לבקש כסף.
ועוד דבר. צריך לזכור שפיתוח משאבים הוא לא תחביב, ושלא נותנים את התפקיד הזה למישהו שעושה עבודה אחרת בארגון ויש לו קצת זמן פנוי. זה לא עובד ככה.
איך קידמה עד כה JFN-ישראל את תרבות הנתינה כאן בארץ?
בשנים האחרונות אנחנו מתאמצים לבנות את הקהילה הזאת של תורמים פרטיים ישראלים. הארגון הזה קם כדי שיהיה להם מקום בטוח, אמין וזמין ללמוד על פילנתרופיה בכלל ועל דרכי הנתינה שלהם בפרט, כדי שיהיו חלק מרשת בינלאומית שיכולה לייצר עבורם שיתופי פעולה ולהרחיב את השפעתם.
אנחנו רוצים להביא את הפילנתרופיה הישראלית לשולחן הבינלאומי ובאותה נשימה לחבר את הפילנתרופיה הבינלאומית למה שנעשה בארץ בצורה אפקטיבית יותר. בכל הפעולות האלה השורה התחתונה היא תמיד יותר תורמים, יותר כסף ויותר שיתופי פעולה. בשלושת המדדים האלה אין ספק ששינינו את המפה בישראל. האתגר שעדיין מחכה לנו הוא להרחיב באופן משמעותי את מספר האנשים שמעורבים בנתינה פרטית בישראל ולשם כך הוקמה קבוצת יכולים, נותנים.
אז יש לנו כבר בישראל תרבות נתינה?
יש פילנתרופים בישראל אבל אין עדיין פילנתרופיה ישראלית. יש לנו תרבות של התנדבות ותחושה שנותנים הרבה בחזרה, אבל לא מובן מאליו שתורמים. אין חשיבה אסטרטגית, אין שפה, אין הוקרה, אין לנו את החוקים הנחוצים. כשכל הגורמים האלה יהיו במקומם: המבנה החוקתי, ההבנה שכשאתה עושה את זה באופן פרטי זה יותר נקי ופחות נטול אינטרסים, שברור שהתרומה הכספית חשובה כמו תרומת ההתנדבות, שהאיתנות הכלכלית של הארגונים חשובה כמו הזמן שהתורם משקיע בארגון, אפשר יהיה להתחיל לדבר על תרבות נתינה.
*השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו כדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.
