בכל שנה מפרסם מגזין דה מרקר את רשימת 500 העשירים בישראל, אותו חישוב שנתי שמכריז קבל עם ועדה לאיזה ישראלי הכיסים העמוקים ביותר. מגזין פורבס האמריקאי מפרסם גם הוא רשימה דומה, אלא שהיא כוללת את העשירים בתבל. נראה שכולנו סקרנים לדעת מדי שנה מיהם בעלי ההון הגדול ביותר וכיצד הם מדורגים.
אפשר לשער שאלה שנכללים ברשימה הישראלית אמביוולנטיים לגבי ההופעה בה: מחד גיסא הם בין המנצחים בתחרות חשובה וקשה, ומעתה והלאה כולם ידעו על כך. מאידך גיסא ברור להם שמעתה יתדפק על דלתם כל מי שאמון על גיוס משאבים לעשייה חברתית, דבר שלא היו רוצים לעודד. כשזה מגיע לתרומה לחברה אין כנראה במה להתפאר.
ביהדות נחשב מתן בסתר למעלה העליונה של הצדקה, לא רק מפני שהתורם נמנע מפרסום זהותו אלא מפני שצדקה כזאת מאפשרת לנתרם לבקש ולקבל עזרה מבלי שיצטרך להתבייש בכך ומבלי שהדבר ייוודע ברבים. החינוך לצדקה מהסוג הזה הוא חינוך לעזרה לזולת מהמקום הנקי והטהור ביותר.
אולי יעניין אתכם גם: אניגמת התורם הישראלי: מנהלת JFN-ישראל שופכת אור על הפוטנציאל המקומי
שוברים את החסמים של הפילנתרופיה הישראלית
תעודת זהות: שולה מוזס, תורמת ישראלית במשרה מלאה
אלא שמתן בסתר מסתכם בדרך כלל בתרומות קטנות, באותן מחוות חד-פעמיות לאדם או למשפחה שנקלעו למצוקה ולא נותן מענה לצורך חברתי מורכב או לבעיה עקבית של אוכלוסייה שלמה. לשם כך יש צורך בפילנתרופיה, בתרומות משמעותיות שפותרות אתגרים גדולים.
פילנתרופ שבוחר לתרום לצורך זה או אחר מאותת לכולנו על מחדל חברתי אמיתי ועל חוסר האמון שלו במוסדות המדינה השונים. כך הוא גם הופך למורה דרך עבור כולנו: אם החליט על השקעה מושכלת בפרויקט מסוים, נראה שמדובר בבעיה שכולנו צריכים לרצות בפתרונה. נתינה כזו תעלה את אותו צורך לסדר היום החברתי – אבל רק אם נדע עליה.
חברות רבות כבר הבינו את חשיבות טיפוח התחרות הפילנתרופית לצד זו הפיננסית. אותו מגזין פורבס מפרסם גם רשימה של 50 התורמים הגדולים ביותר בארצות הברית. לצד שמו של כל מי שמופיע מצוין לא רק סכום תרומותיו לאותה שנה אלא גם כמה הוא שווה ואיזה אחוז מהונו השקיע חזרה בחברה הן באותה שנה והן עד כה.
לארי אליסון, המנכ"ל האגדי של חברת אורקל, למשל, נמצא "רק" במקום ה-36. הוא שווה 43.1 מיליארד דולר, ב-2012 תרם 46.5 מיליון דולר שהם 0.1 אחוז מהונו, ושווי כל תרומותיו עד סוף 2012 הוא 431 מיליון דולר. שתדעו.
הרשימה הזו ואחרות כמוה מוכיחות את עצמן: הן מעודדות תחרות חברתית ואיתה שקיפות ואחריותיות של הנתינה. הן גם יוצרות ציפייה למעורבות חברתית שתואמת את מידת העושר. מכיוון שלרוב אותם אנשים מופיעים גם ברשימת התורמים הגדולים ביותר וגם ברשימת העשירים ביותר, הגבול ביניהן מיטשטש והן מאזנות זו את זו.
גם אצלנו זה יכול לקרות, ואולי אפילו צריך לקרות. רשימה שנתית של הפילנתרופים הישראלים המשמעותיים והנדיבים ביותר תמקם את העשייה החברתית בשורה אחת עם צבירת הון. לא רק שחשוב לחברה הישראלית לראות מי מופיע באחת ולא רק בשנייה, אלא שעם הזמן תהפוך ההופעה ברשימת התורמים הגדולים ביותר לתחרותית ולמקור גאווה לא פחות מהופעה ברשימת העשירים ביותר. והרי לכם שינוי חברתי.
מייסדCNN טד טרנר העניק ריאיון לניו יורק טיימס ב-1996 והודה שהוא מודאג מכך שתרם לאחרונה למטרות שונות סכום כולל של 100 מיליון דולר. הדאגה לא נבעה מחשש ששגה בהחלטותיו הפילנתרופיות אלא מכך שנדיבותו תוריד משמעותית את מיקומו בדירוג 400 העשירים ביותר. כך, טען, מרגישים גם עשירים רבים כמוהו. "הסופר-עשירים לא יפתחו את ארנקם מחשש שיקטינו את שוויים וכך יורידו את מיקומם ברשימה." אפילו וורן באפט וביל גייטס, סיפר, הודו לפניו שאם הייתה מתפרסמת רשימה של "מי נתן לעומת מי צבר" היו אולי מרגישים מחויבות להופיע ברשימת התורמים הגדולים.
באותו ריאיון טרנר גם התוודה שהוא מאמין שאנשים כמוהו צריכים לתרום במשך חייהם ולא להשאיר את העיסוק הפילנתרופי לשנות הפנסיה ולצוואות.
לאחר הריאיון יצא טרנר לחפש ערוצי מדיה שירימו את הכפפה, וכמה מהמכובדים שבהם לא היססו. כבר באותה שנה פרסם פורבס את הרשימה "הקפדנית והמקיפה ביותר" שהורכבה אי פעם ובה 25 האמריקאים הנדיבים ביותר. שנה אחר כך הורחבה הרשימה ל-40 אנשים, ובראשה התנוסס שמו של טד טרנר שתרם 100 מיליון דולר לאומות המאוחדות. כך נולד שינוי חברתי.
היעדר רשימה כזו אצלנו אומרת הרבה עלינו, הישראלים. עוד לא זיהינו את חשיבותה כמנוע לעשייה ומעורבות חברתית וכקטליזטור לנתינה הולכת וגדלה. כנראה עוד לא הבנו כאן בארץ עד כמה בריאה התחרות שהיא יוצרת. אם שום ערוץ מדיה ישראלי לא ירצה להרים את הכפפה, אולי כדאי שהמגזר החברתי יעשה זאת בעצמו. אולי נוכל דווקא אנחנו לחנך את 500 העשירים בארץ ולהפוך אותם ל-500 המשקיעים החברתיים הגדולים בישראל.
*השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו כדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.
