על מגייס שסבר שתורם הוא חבר, ועל תוצאותיה של שגיאה זו

יש משהו פרדוקסלי בסיפור הזה: כולנו עמלים כל כך לחבר ולקרב תורמים אל הארגון שלנו וליצור בינם ובינינו שותפות ארוכת ימים וקשר אמיץ, אבל אז כשמצליחים במשימה וקוטפים את פירותיה פתאום צריך לדרוך בזהירות כדי לא ליפול למלכודת שמערכת כזו טומנת: לחשוב שרכשנו חבר חדש.

זוהי מחשבה מוטעית. ומי ששוכח מהו מאזן הכוחות נושא בתוצאות:
לארגון צעיר בצפון הארץ חָבְרה קרן, והיא תומכת בה כבר כמה שנים, הן פיננסית והן כשותפה מתעניינת ומסייעת. איש פיתוח המשאבים של הארגון רקם עם נציג הקרן קשר חם ואמיץ והרגיש חופשי להתקשר ולשאול לגבי קרנות אחרות, לספר על התלבטויות ולהתייעץ לגבי פיתוח הפרויקטים שבהם תמכה הקרן. האווירה הייתה חמה וחברית. נציג הקרן נהג להיכנס למשרדי הארגון בדרכו לביקורים אחרים בצפון, היה אפשר תמיד להרים טלפון ולשוחח איתו ללא קביעת "תור", ולכתיבת הבקשות והדוחות התלוותה מנה גדושה של עצות ותחושה שהן נקראות על ידי חבר לדרך.

כמובן אי אפשר ליצור מערכת יחסים כזו עם כל תורם או נציגו, כי לא מדובר רק בתוצאה של חשיבה נבונה ושל עבודה מאופקת ונכונה לאורך זמן, אלא גם בנכונות הצד השני לקחת עניין אקטיבי בארגון ובעשייה שלו. קיים כמובן גם אלמנט הכימיה שנוצרת בין הנפשות הפועלות, ויכולה לתרום רבות לחיזוק קשר כזה או, בהעדרו, למנוע כל אינטראקציה מעבר לענייניות ולנימוס.

המקרה שלפנינו היה כמעט אולטימטיבי: נציג קרן מעוניין ומפרגן ומפתח משאבים מקצועי ואנרגטי תקשרו היטב ופעלו בהרמוניה למען מטרה חברתית אחת.
…עד שחלו שינויים קטנים במצבת כוח האדם של אותו ארגון.
איש פיתוח המשאבים החליט לשנות כיוון בחיים ועבר לעבוד במשרה חלקית ביותר. משרה זו כללה אחריות לפרויקט אחד בלבד שלא נתמך על ידי הקרן.
בשל מערכת היחסים האישית והמיוחדת עם אותה קרן ונציגו, ביקש המגייס להודיע ולהסביר על השינוי באופן אישי ולא במייל או בשיחת טלפון. מתוך התחשבות בקשר החם והשותפות שנרקמה הוא חש שיקל עליו להסביר ולהרגיע בפגישה אישית, שגם תאותת לקרן ולנציגו על הכבוד המיוחד שרוחש להם הארגון.
אבל כיוון שמדינת ישראל היא ביצה קטנה והמגזר השלישי שלולית קטנה עוד יותר, עשתה לה השמועה על עזיבתו של מפתח המשאבים כנפיים והגיעה למרכז הארץ. עוד בטרם הספיק לקבוע פגישה צלצל הטלפון ועל הקו היה נציג הקרן, זועם ופגוע: בואו לפגישה. כל תמיכתנו העתידית בארגון ובפרויקט מוטלת בספק.

מנקודת מבטו של נציג הקרן קרו כאן כמה דברים במקביל:

• • הוא לא היה הראשון ששמע על שינוי שעבורו היה דרמטי. מבחינתו, כיאה לשותף מלא, הוא היה אמור לא רק להיות מיודע ברגע שנפלה ההחלטה אלא עוד לפניה.

• • איש פיתוח המשאבים היה ממייסדי הארגון. החלטתו של הנציג להמליץ לקרן לתמוך בארגון ובפרויקט התבססה לא מעט על אמונו המלא במגייס שידאג למימוש הפרויקט ולהצלחתו. האמון שנתן היה בנפשות הפועלות ולא רק ברעיון. עזיבתו של המגייס הייתה בגדר שינוי מהותי, כזה שעלול לפגוע במערכת היחסים בין הקרן לארגון.

• • נציג הקרן הוא איש מקצוע שכיר העובד עבור בעלי המאה שנתנו בו אמון וביקשו שידאג שתרומותיהם יחוללו שינוי חשוב ואמיתי בחברה הישראלית. אי שיתופו בתהליך העזיבה של המגייס ערער את בטחונו בארגון והגביר את החשש שאולי לא יוכל יותר "להראות כאן תוצאות" כפי שעשה עד כה. גם כשהייתה חברית וחמה, שותפות זו הייתה מקצועית, והתנאים המקצועיים השתנו פתאום. בשל כך הוא הרגיש חובה לחזור להתחלה ולשקול מחדש את התמיכה בארגון.

איש אינו מצפה ממפתחי משאבים שיפסיקו לחיות את חייהם או יימנעו מלהתקדם מקצועית. הטעות היחידה שנעשתה כאן מורכבת משני חלקים:

• • אי נעימות לגבי איך ומתי בדיוק לספר למממן משמעותי ש"החברות" עם הארגון כפי שהוא הכירו מסתיימת, ומתחיל עידן חדש. לפעמים הרגע הנכון הוא הרגע הראשון.

• • מנגד, הרצון לתת "שירות" מיוחד ואישי. מטבעה, פגישה אישית היא מסורבלת יותר משליחת מייל או שיחת טלפון, אבל לא תמיד צריך לבחור בין השניים. אפשר לשלוח מייל ובסופו משפט קצר ואישי המבקש פגישה כדי לפרט ולשתף.

את הדרך חזרה אל לבו ואמונו של נציג הקרן יצטרך הארגון לעשות מחדש. והוא עושה זאת. בכל מערכת יחסים יש עליות ומורדות; הדבר החשוב שצריך לזכור הוא שבמקרה של ארגון ותורם,  האחריות לטיב היחסים תמיד מוטלת על כתפי הארגון – וזו אף פעם אינה חברות לשמה.

*השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד, ואין בו בכדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.