אין ארגון חברתי בארץ שלא טורח להכיר מקרוב את הפילנתרופים האירופאים והאמריקאים וללמוד מה בדיוק מחבר אותם לעשייה חברתית, איך הם בוחרים לתת ומה הם מבקשים בתמורה. כך צריך להיות הדבר גם לגבי הפילנתרופיה הישראלית.
עסקנו כבר באפיון כללי של התורם המשמעותי הישראלי וגם ביכולים נותנים, קבוצה מיוחדת מאוד שקיבלה על עצמה להרחיב את מעגלי ההשקעה החברתית בקרב ישראלים בעלי יכולות.
אבל כדי להבין מה באמת מחפשים התורמים האלה להגשים באמצעות התרומה שלהם, איזו מין אינטראקציה הם רוצים שתהיה להם עם הארגונים החברתיים ואיך הם בוחרים באיזה תחום עשייה להתמקד צריך פשוט לשוחח איתם ישירות, וכך עשינו.
בראשונה מתוך סדרת שיחות עם נציגים שונים וחשובים של הפילנתרופיה הישראלית שוחחנו עם שולה מוזס, תורמת במשרה מלאה וחברה ב"יכולים נותנים".
לא נולדת למשפחה עשירה. הפכת לתורמת משמעותית באמצע החיים. האם תרומה הייתה דרך חיים עבורך מאז ומעולם או שזו תולדה של יכולת?
בהחלט לא עניין של יכולת. עבורנו פילנתרופיה פירושה אהבת אדם, ולכן תמיד האמנו שלתת אפשר גם כשאין לך הרבה. נכון שכשהתעשרנו היה לנו ברור מיד שחלק מהכסף הזה צריך להחזיר לחברה, אבל תרמנו גם לאורך השנים סכומים שהיו אז משמעותיים עבורנו. גם כשלא היינו ״עשירים״ חמי מאיר הקים את קרן מרילה, ומאז מותו ב-1985 זאבי ואני, יחד עם קרן חבצלת, ממשיכים לנהל ולממן אותה עד היום. הקרן מעניקה מלגות לתלמידי י״א-י״ב בקיבוצים לפעילויות אמנות מחוץ לשעות הלימודים.
היית יכולה פשוט להמשיך את מסורת הנתינה לגופים שונים. ממה נבע הצורך הזה לקבל על עצמך משימה ואחריות גדולות כל כך?
ברגע שהבנו שהיכולת שלנו משמעותית ושאנחנו רוצים לתרום בהתאם, היה לנו ברור שצריך לעשות את זה בחוכמה ובצורה אפקטיבית, לא רק לתת צ'ק. הבנו שנצטרך ללמוד ולבדוק, להיות יסודיים.
החוכמה היא לעסוק במשהו שאת מזדהה איתו ורוצה להשקיע בו לא רק מכספך אלא גם מזמנך, אחרת אי אפשר לעשות שינוי. אבל חשוב לי לומר שלפני שנכנסתי ל"יכולים נותנים" לא ממש חשבתי על עצמי כעל פילנתרופית. ראיתי את עצמי כמשקיעה חברתית. יש גם איזה מרכיב של זהות שמשתנה ומתפתח.
איך הכנת את עצמך למקצוע החדש?
לא עשיתי את זה לבד. מהרגע הראשון היו סביבי אנשים שהזדהו עם החזון שלי ועזרו לי, אחרת עקומת הלמידה הייתה נשארת שטוחה לאורך זמן. עוד לפני ההקמה בחרתי מנכ"לית כי חשבתי שלא טוב שהמשקיע הוא גם המנכ"ל. ישבנו אצלי בבית והתחלנו ללמוד ולבחון את השטח. הזמנו אלינו אנשי מקצוע שונים כדי לשמוע אותם וללמוד מהם. קיצרנו כך את התהליך אבל הוא היה מעמיק ומקיף.
אולי יעניין אתכם גם: שוברים את החסמים של הפילנתרופיה הישראלית
אניגמת התורם הישראלי: מנהלת JFN ישראל שופכת אור על הפוטנציאל המקומי
לקראת ה :GA-מה הסיכוי לקבל תרומה מתורם אמריקאי? מחקר שכדאי להפנים
לדאבוננו יש בחברה הישראלית צרכים רבים. כארגונים שמחפשים מימון, מעניין אותנו להבין יותר את תהליך בחירת תחום העשייה. למה נוער ולא למשל נשים?
חיפשתי לעשות שינוי בתחום שמדבר אלי. ידעתי שמעניין אותי לעזור לאנשים שעוזרים לעצמם, אנשים שהתחילו בנקודה נמוכה ולא רצו להישאר שם אבל קשה להם לעשות את זה לבד. רציתי לעזור להם באמצעות היכולות שלנו וגם באמצעות עשייה, שהם שני דברים שונים. האנשים האלה מוצאים את עצמם לבד מול הממסד, והממסד לא עוזר להם. זה מה שהכעיס אותי ולכן רציתי לתת להם כלים כדי שיוכלו להיחלץ מהמקום שהם נמצאים בו. את זה ידעתי מראש. זאת הייתה נקודת המוצא.
הזמנו אלינו הביתה בעלי ניסיון מהמגזר החברתי שהעבירו לנו קורסים, ובזכותם התקבלה אצלנו ההחלטה לבדוק כיוון מסוים. בנינו פיילוט, אבל הוא לא צלח, כי הרשויות ראו את הדברים אחרת מאיתנו.
הלכנו לאוניברסיטת תל אביב כדי לעשות סיעור מוחות. שם שמענו שיש קבוצה אחת של אנשים שאיש לא עוזר לה: נערים ונערות שיוצאים מפנימיות ואין מי שעוזר להם להצמיח כנפיים חזקות. כל ההשקעה בהם יורדת לטמיון. אני עצמי בוגרת פנימייה, אלא שלי הייתה משפחה תומכת. ידעתי שזה השינוי שארצה לחולל.
כך הקמנו את למרחב. אנחנו לוקחים נערים חסרי עורף משפחתי שסיימו פנימייה ואומרים להם: עכשיו נהיה איתכם שמונה שנים ונעזור לכם לממש את רצונכם בחיים. מאוד התחברתי לזה.
אני חושבת שפילנתרופ שרוצה להצליח צריך לבחון אפשרויות, לאפשר לעצמו לעשות טעויות וללמוד מהן. אתה חייב להבין שאתה לא יודע הכול. אני רואה את זה כתהליך ספירלי של עיסוק באותו נושא אבל במעגלים נכונים וגדולים יותר.
במגזר החברתי יש תפיסה שעל פיה כל בעל יכולת משמעותית בישראל מקים לעצמו עמותה במקום להתחבר לאנשים שכבר עשו כברת דרך בתחום העשייה שבו הוא רוצה לעשות שינוי. כך הוא בעצם מגדיל את בעיית הכפילויות והחפיפות. למה זה קורה?
זה נכון, וזה קורה מפני שהאנשים האלה רוצים לעשות שינוי בתחום שלדעתם עדיין אין לו מענה. אבל לא מדובר בכולם. יש כאלה שרואים את הנתינה שלהם דווקא כתמיכה בעשייה קיימת, כמו מרב מנדלבאום או רעיה שטראוס.
האם בהקמת עמותה יש מרכיב של אגו? לגמרי. "אני יודע ואני רוצה לעשות משהו משלי". זה אנושי ולא פשוט לשנות את זה. זה לא בא לידי ביטוי רק בפילנתרופיה, אבל הפילנתרופיה מאפשרת יותר לממש את זה. אל תשכחי שבישראל קרן היא לא ישות משפטית, ולכן אין התייחסות מיסויית לקרנות. אבל אנשים שרוצים לתרום ולהטביע חותם מוצאים בכל זאת את הדרך.
אני גם חושבת שלטובת הנושא ולטובת הפילנתרופיה חשוב להיות ממוקד בעשייה בתחום אחד. אחרת יבוא יום ומשקיע חברתי ישאל את עצמו: איזה שינוי עשיתי? חשוב לדעת שעשית שינוי. זה הדלק שמאפשר לך להמשיך.
יש תופעה של אנשים שנכנסים לזירה הפילנתרופית לתקופה קצובה, יוצרים אימפקט ויוצאים. גם את תרצי לעשות אקזיט ברגע מסוים?
לא. אבל אני יכולה להבין את האנשים שכן עושים. הקושי במודל הזה הוא שחמש שנים לא מספיקות כדי להיות אפקטיבי. אני לא יודעת כמה שנים כן מספיקות אבל נראה לי שעשר שנים הן פרק זמן שמאפשר לך להקים משהו שיכול להמשיך אחר כך בלעדיך.
אבל יש גם הצד השני של המטבע. אם אתה מחליט שאתה נשאר לנצח, אתה עלול להפסיק לבדוק את עצמך ולהעריך את ההתקדמות והיעילות שלך, והרי צריך תמיד להיות עם אצבע על הדופק.
ל"למרחב" יש עוד הרבה לאן להתפתח, ואני רואה את עצמי שם. יחד עם זאת בעבר לא רציתי שותפים. ידעתי שאנחנו הולכים נגד הזרם ושהמודל שלנו לא יהיה מקובל על המערכת. אם הייתי מכניסה שותפים בשלבים מוקדמים, לא היינו מצליחים לעשות את השינוי שרצינו כי כל אחד היה מושך לכיוון אחר. עכשיו כשהמודל מוכח ויש לנו קבלות, אנחנו מחפשים שותפים כדי להבטיח את הקיימות.
מה ישראלי במשקיע חברתי מקומי? יש הבדל בין האימפקט שהוא מחפש לבין זה שמחפש פילנתרופ יהודי מחו"ל? המניעים שונים?
אני חושבת שחלק מאלה שבאים מבחוץ הם במידה מסוימת אמביוולנטיים. הם רוצים לעזור למדינת ישראל אבל יש בהם איזה רצון מתנשא לעזור לילידים. ועכשיו יש גם כעס על מדינת ישראל שיש בה לא מעט עשירים ובכל זאת היא מצפה מיהדות העולם לממן את העשייה החברתית שלה. הישראלי לעומת זאת עובד קשה יום יום בשינוי החברתי שהוא מבקש לחולל כי הוא מאוד מחובר לארץ ומרגיש שיש ביכולתו לשנות משהו. הוא גם מקבל מהעשייה הזו המון סיפוק כי הוא רואה וחווה תוצאות.
הרבה ארגונים חוששים שתורם משמעותי ישתלט על הארגון. יש ממה לחשוש?
תמיד יש כאלה שירצו להשתלט. אגו זה לא דבר ערטילאי. זה קורה גם בעסקים וגם במעורבות חברתית. אי אפשר לבוא בטענות למממן עיקרי שמעוניין לממש את האחריות שלו ולהבטיח שההשקעה תעלה יפה. יחד עם זאת יש היום הרבה משקיעים חברתיים שמוכנים להיכנס לארגון וללמוד להיות שותפים.
איך יכול ארגון לדרבן משקיע חברתי ישראלי לתמוך בו? למה מצפה המשקיע מהשותפות?
ארגון שרוצה תמיכה של תורם ישראלי צריך להראות קבלות על הצלחה ולא רק לספר על עצמו. הוא צריך להראות באמצעות הערכה חיצונית שהגדיר מטרות ועמד בהן.
דבר שני שהוא צריך להציג זה את העשייה: מה בדיוק הארגון עושה ואיך הוא עושה את זה. והדבר השלישי הוא להוכיח את מידת היעילות שלו, כלומר איך הוא עושה את מה שהוא אמור לעשות בצורה הטובה ביותר ובתקציב מצומצם ככל האפשר. כמובן צריכה להיות שקיפות. וגם סעיף 46 הוא אינדיקציה לכך שהארגון עמד בסטנדרטים המקובלים על המדינה.
עמותה שרוצה שותפות עם משקיע חברתי ישראלי חייבת ליצור תרבות ארגונית טובה. כל הצוות צריך להיות שותף לגיוס המשאבים וכל אחד חייב להיות מוכן לספר על הארגון ולחפש הזדמנויות לדבר בשבחו בכל מקום ובכל שעה. וזה צריך לכלול את כולם, כולל מקבלי השירות וחברי הוועד המנהל. זה מה שאני הייתי רוצה לראות בעמותה.
כדאי לעמותה להשקיע במסע גיוס בין בעלי ההון בישראל או שעדיין עדיף להשקיע את תקציב הגיוס בפנייה ליהדות העולם?
כרגע עדיין כדאי יותר לפנות ליהודים בחו"ל מאשר לחפש מימון בארץ, אבל אני מאוד מקווה שזה ישתנה בקרוב. ב"למרחב" הצלחנו עד עכשיו לגייס מעט מאוד בארץ. אחת המשימות של ״יכולים נותנים״ היא להגדיל את הנתינה הפרטית של ישראלים.
ארגונים רבים מחפשים דרך להקטין את התלות שלהם בכספי מדינה. האם הצורך הזה מובן לתורם ישראלי והוא מוכן לתמוך בארגון כדי להקטין את התלות הזאת?
אני הייתי רוצה שהמדינה תשתתף יותר, לא פחות. שתקצה יותר תקציבים. אני מנהלת דיאלוג עם הממשלה כי ברור לי שבנושאים רבים אחד התפקידים של המגזר החברתי הוא לראות דברים שהממשלה לא רואה ולהוכיח שיש לו פתרון. העמותות יוצרות את המודלים, והממשלה צריכה להשקיע בהם. זה קורה בקטן אבל זה קורה. לא להתייאש.
תורמים ישראלים כבר מבינים את חשיבות התמיכה בתקורות?
בארץ עדיין רווחת אמונה שהכסף צריך להגיע לאנשים הנזקקים, אבל לאט לאט משנים את התפיסה הזאת. שמעתי פעם סיפור מפילנתרופ אמריקאי שביקש לתמוך בארגון בקליפורניה שחילק מזון לנזקקים. שאלו אותו איך הוא תומך בהם והוא ענה שהוא מממן את החלפת הצמיגים במשאיות שמובילות את המזון. כולם רוצים לתמוך בהכנת המנות אבל איך יגיעו המנות למקבלי השירות אם לא יוחלפו הצמיגים בצי המכוניות? בארץ זה עדיין לא ממש קורה, אבל גם זה יגיע.
במגזר החברתי קל לקבל נתונים על תורמים בחו"ל ולהחליט מי יכול להיות שותף. לעומת זאת מידע על משקיעים פוטנציאלים ישראלים קשה למצוא. חשבתם להקים מאגר כזה ב"יכולים נותנים"?
חשבנו על זה. יהיו קשיים כי יש אנשים שלא ירצו לחשוף מידע כזה, אבל אני מקווה שנצליח לחנך לחשיפה. זה חשוב. זה גם חלק מתרבות הנתינה. אבל אל תשכחי שזה גם תוצאה של שנאת העשירים בארץ. באקלים כזה אנשים חוששים לחשוף את עצמם. אני מקווה שנצליח לשנות גם את האקלים הציבורי, דבר שיאפשר לנו להכין מאגר מסודר.
ולבסוף, יש משהו שארגונים חברתיים יכולים לעשות כדי לעזור ל"יכולים נותנים" להצמיח כאן תרבות נתינה?
אני חושבת שכן. קודם כול להיות ישרים ושקופים. התנהלות נכונה ושקופה היא חשובה מאוד.
צריך גם לתת במה למי שתורם לכם ולהוקיר אותו, לדאוג להציג את הקשר בין הנתינה לתוצאות, בין מקור המימון לעשייה החברתית. צריך להראות שמישהו מממן את כל זה, מאפשר את העשייה. אפשר לעשות את זה בכל הזדמנות שיש לכם: בתקשורת, באקדמיה, בהרצאות. כך יהיה קל יותר להזמין אחרים להצטרף למעגל העשייה הזה.
*השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו כדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.
