כבר שנים אני שומעת את הטענה שארגונים ללא כוונות רווח ייכשלו במשימתם אם לא ילמדו להתנהל כמו עסק. על פי הטענה, המבנה האלכ"רי כבר מיושן ולא יעיל, והמגזר החברתי כולו חייב לפתח ראש עסקי ולסגל לעצמו הרגלים ותפיסה של ישות עם כוונות רווח.
עייפתי כל כך מהטענה הזו עד שלאחר ויכוח נוסף השבוע בסוגיה החלטתי לכתוב כמה מילים, מעין כתב הגנה מסודר שתוכלו להשתמש בו בפעם הבאה שמישהו יציע לכם להפוך לסטארט-אפ.
טענה כזאת היא הכללה גורפת המתעלמת מכל העמותות הישראליות שמציגות הישגים מרשימים ויכולות לרשום לזכותן הצלחות חברתיות משמעותיות. אמנם תמיד יש מקום להתייעלות אבל אי אפשר לטעון שהעמותות האלה לא יעילות ולא אפקטיביות. יש להן קבלות שמוכיחות זאת, אז למה לדרוש גם מהן לפתח חשיבה עסקית?
מקורן של ההצהרות הנחרצות האלה הוא לרוב באנשים שאין להם ניסיון או היכרות משמעותית עם העולם שלנו, כאלה שמעולם לא היו צריכים להקים, לממן ולקדם ארגון שמבקש לשפר את איכות החיים של אוכלוסיות מודרות, להתמודד עם ילדים רעבים או לתת תקווה לשכבות מוחלשות. מה לאלה ולסביבה עסקית?
אולי יעניין אתכם גם: חקר מקרה: עסק חברתי כמקור הכנסות לא צבועות
הקמת עסק חברתי – לא רק פתרון למצוקה תקציבית
ההתנדבות של המגזר העסקי שווה הרבה כסף
יש לא מעט אנשי עסקים שמשוכנעים שאם עשו חיל בעולם העסקי יוכלו באותה קלות לעשות חיל גם במגזר העסקי. אלה שחושבים שהם יודעים טוב יותר מאיתנו איך לנהל ארגון כנראה לא מודעים להבדלים בין שני המגזרים. הנה כמה הבדלים משמעותיים:
- קשה מאוד למדוד התקדמות או הצלחה של ייעוד חברתי. כמה זמן, למשל, יידרש כדי לשנות את החקיקה בעניינן של עגונות או לשקם ילדים שעברו התעללות? שלא כמו מדד חד משמעי של רווחיות, אצלנו הרבה יותר קשה ומסובך למדוד אימפקט
- לארגונים חברתיים קשה יותר להתרחב. כשעוסקים בחייהם של אנשים במצוקה ובבעיות חברתיות מורכבות, נדרש לעיתים זמן רב לשכלל מודל עד שיהיה בשל לשכפול או לעיבוד והתאמה לסביבה אחרת. גם כשהבעיה שאנחנו מבקשים לפתור בוערת והביקוש לפתרון שלנו גדול, אי אפשר פשוט לנסוע לסין, להקים שם מפעל ולהגדיל את היקף הייצור
- מימון ארגון חברתי מאופיין תמיד באי יציבות. ממשלות מתחלפות ואיתן סדרי יום חברתיים; תורמים מחליטים לעבור מתמיכה בעולם תוכן אחד לאחר; וגם קרנות תומכות בדרך כלל בארגון מסוים לשנה או שנתיים בלבד. במציאות כזו קשה לתכנן קדימה או להקיש מהתקציב של שנה אחת לזה של השנה שלאחריה
- אצלנו תקורה היא בעיה ידועה. תורמים פרטיים לא ששים לממן את המרכיב התקציבי החיוני הזה, וגם לא גופי ממשלה או קרנות. מעניין לציין שרוב התורמים הפרטיים שלנו דווקא משקיעים בעסקיהם שלהם את המשאבים הנחוצים למימון צרכים כאלה אבל משום מה לא מבינים את הצורך הזה אצלנו
- הרבה מהמימון שמגייס ארגון חברתי מוגדר כצבוע. במצב כזה הוא מאבד את הגמישות הנדרשת להיענות לצרכים משתנים שאי אפשר לצפות מראש. לפעמים ארגון נזקק לסכום לא צבוע כדי לחלץ פרויקט או אפילו את עצמו מקושי פתאומי, אלא שידיו כבולות והוא לא רשאי להסב מימון שיועד למטרה ספציפית לכל מטרה אחרת. בתנאים כאלה גם עסק היה מתקשה להתמודד
הרשימה הזו היא חלקית בלבד. היא נועדה רק להוכיח שארגון ללא כוונות רווח לא יכול למצוא את הפתרונות למצוקותיו במודל העסקי.
אותנו בפילנתרום מרגיזה היוהרה בבסיס הטענה שכולנו צריכים להפוך לעסקים ללא כוונות רווח. אנשים שטוענים כך פשוט לא מבינים מה כרוך בקידום שינוי חברתי או במציאת פתרון ארוך טווח למצוקה. אולי צריך להזכיר לכל הטוענים כך (ואולי גם לעצמנו) שאנשים חברתיים הם לא פחות מוכשרים, יצירתיים ואמיצים מאנשי עסקים, למשל. הם רק בחרו להקדיש את חייהם המקצועיים למטרה שתמיד תהיה רווית מתחים, לתפקיד שבו תמיד ישתכרו פחות מחבריהם במגזר העסקי ולמציאות שבה תמיד יצטרכו לרדוף אחר מימון ולהסתפק בהכרה והוקרה מינימליות, ואת כל אלה לעשות תוך כדי התמודדות עם בורות, חוסר הבנה ולא מעט יוהרה.
*השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו כדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.
