הוציאו את הגיוס לרחובות: מי יתרום לכם אם תחליטו לצאת למסע גיוס מהמונים

והוא מסקרן. בעוד שנה או שנתיים נדע ונבין הרבה יותר, ויכול להיות שתרבות הגיוס מהמונים תתפתח לכיוונים מפתיעים שאנחנו עדיין לא מכירים. אבל למי זה מתאים? לאיזו מטרה זה נכון? אלה שאלות שכדאי להתחיל לשאול ולחשוב עליהן לפני שמשקיעים זמן, מאמץ ומשאבים בהסתערות על הטכנולוגיה המעניינת (הנה כבר תובנה אחת חשובה).

לא מזמן התפרסם בניו יורק טיימס מאמר מעניין בנושא שהתמקד דווקא בסוג מסוים מאוד של עסק קטן שהולך ונכחד: חנויות ספרים שכונתיות. עד היום ניסו אלה להתמודד מול ענקיות הספרים המקוונות אמאזון ואוברסטוק ומול הרשתות הגדולות על ידי פתיחת בית קפה בתוך החנות, קיום ערבי קריאה ומפגשים עם סופרים ואפילו מכירת כרטיסי ברכה. אבל מעט יחסית הצליחו לשרוד, ואלה שעדיין לא נסגרו עוברים עכשיו לדרך פעולה שמוכרת לכולנו מאוד: גיוס כספים. ממש כמו ארגון חברתי. ומפני שלטעמי יש מן המשותף בין חנות ספרים שכונתית ליוזמה חברתית חשבתי שיהיה מעניין לראות עד כמה הם מצליחים בכך.

כולם בחרו בגיוס מהמונים באתרים כמו אינדיגוגו וקיקסטארטר (באינדיגוגו, אגב, תמצאו נוכחות ישראלית מרשימה, ובה סוגים שונים של יוזמות). ספרי אָדוֹבּי בסן פרנסיסקו גייסו 60,000 דולר לאחר ששכר הדירה עלה באופן משמעותי והם כמעט נאלצו לסגור את החנות. חנות קטנה לספרי ילדים בנשוויל, טנסי, גייסה 5,000 דולר מלקוחות שביקשו לעזור לה להעתיק את מקומה לכתובת חדשה. בבּוּקְס אוף ווֹנְדֶר בניו יורק גייסו 50,000 דולר לתזרים המזומנים, פשוט כדי שיוכלו להמשיך לפעול. ובצ'יקו שבקליפורניה החליט בעל הבית לסגור את חנות הספרים השכונתית שלו ואחד מעובדיו ביקש לגייס 35,000 דולר כדי לקנות אותה ממנו ולהמשיך להפעיל אותה בעצמו. ההיענות הייתה רבה כל כך עד שבתוך חודשיים גייס יותר מ-36,000 דולר, בעיקר בתרומות של 15 ו-25 דולר. תרומה אחת של 25 דולר התקבלה מהוואי הרחוקה, תרומתו של לקוח לשעבר ששמע על המבצע דרך דוא"ל שקיבל מחבר בצרפת.

חשוב לציין שכל המבצעים האלה הוכתרו בהצלחה. ומה התובנות של המגייסים החדשים לגבי הכלי הטכנולוגי החדש?

• • כולם הרגישו שכדי לגייס את הסכום הדרוש הם צריכים לספק תמונה מלאה ומפורטת לגבי מצבם והתנהלותם הפיננסית, כלומר לנהוג בשקיפות מוחלטת, דבר שלא היו רגילים לו עד כה (ושאנחנו, לעומת זאת, מכירים היטב)

• • לכולם היה ברור שסוד ההצלחה הוא קהל בית שמכיר היטב את המוצר, משתמש בו ורוצה שישרוד (אפשר כמעט לומר ממניעים אישיים ואנוכיים ביותר). מדובר בנאמנות עזה שהיתה נטועה היטב בלב התורמים הרבה לפני תחילת מבצע הגיוס. סוד ההצלחה הוא בחיבור בין טכנולוגיה ללוקאל פטריוטיזם

• • גיוס כזה הוא מבצע חד פעמי, לא תרגיל שאפשר לחזור עליו שוב ושוב למימון שוטף

כל התובנות האלה תופסות, אני חושבת, גם בארגונים חברתיים.

ניסיון מעניין נוסף היה למוזיאון הטייט בלונדון שרצה לגייס סכום מכובד ביותר כדי לקנות את הציור The Blue Rigi של הצייר הבריטי הנודע טרנר. לא היה אפשר לגייס את כל המיליונים הדרושים לקניית התמונה, רחוק מזה (הסכום שהושג  היה כ-114,000 דולר מתוך המיליונים שלהם היו זקוקים). אבל ההיענות היתה טובה והרעש שכל מבצע הגיוס הזה עורר בקהל הרחב יצר עניין בקרב תורמים משמעותיים שתרמו את הסכומים הגדולים.

הטייט הוא מוסד בריטי אהוב ומוכר, וכך גם טרנר עצמו, ולכן כשמדובר בשילוב הזה של תחושת פטריוטיות ומבצע חד פעמי היתה הטכנולוגיה החדשה יעילה במיוחד. אבל כסף גדול באמת לא הצליחו לגייס כך.

הטייט, כמו ארגונים אחרים שכבר גייסו בשיטה זו ובאתרים כאלה, הבין שאי אפשר להסתפק במידע המועלה לאתרי הגיוס. ההסברה צריכה להיות רחבה יותר, צריך לשווק ולמכור את הצורך שעבורו מגייסים באופן פעיל ובמאמץ מתוזמר ומתוזמן היטב לאורך כל מבצע הגיוס. לשם כך הקים הטייט מיני-אתר שבו יש הסבר מפורט על חשיבות התמונה שהמוזיאון מבקש לרכוש.

ובכלל, נראה שהרבה יותר קל לנצל את שיטת הגיוס מהמונים למטרות תרבותיות כמו סרט או תערוכה מאשר להאכלת ילדים רעבים, דבר שניכר בסיור קצר באינדיגוגו וקיקסטארטר.

ייתכן שאלה רק חבלי לידה וייתכן שלא, אבל בהחלט נראה שלמטרות מסוימות, וכשהתורמים שאליהם פונים הם קהל יעד "מוכן מראש", אפשר לשקול שיטת גיוס שכזאת.

*השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו כדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.