תעודת זהות של פילנתרופית תוצרת כחול-לבן

כדי להבין מה באמת שואפים תורמים ישראלים להגשים באמצעות התרומות שלהם ואיזו מין אינטראקציה הם רוצים שתהיה להם עם הארגונים שבהם הם בוחרים לתמוך, צריך פשוט לשוחח איתם ישירות, וכך אנחנו עושות מדי פעם.

בשנייה מתוך סדרת שיחות עם נציגים משמעותיים של הפילנתרופיה הישראלית שוחחנו עם סיגל בר-און, יושבת הראש החדשה של ארגון אריה יהודה ישראל, חברת הוועד המנהל של ארגון ילדים בסיכוי ומבעלי ד"ר פישר.

לפני חודשיים קיבלת על עצמך את יו"רות ארגון אריה יהודה. האם היית פעילה מבחינה פילנתרופית קודם לכן או שפשוט קפצת למים?

ההתנדבות והפילנתרופיה הן לא התעניינות פתאומית וחדשה. נשאבתי לתוך העשייה הפילנתרופית בזכות הבית שגדלתי בו. תמיד ראיתי את ההורים שלי עסוקים בהתנדבות. אימא שלי הייתה אומרת שכשהבן הקטן שלך מגיע לגיל עשר, את צריכה להתחיל להתנדב. ואצלנו זה להתנדב באמת, כמה שעות בכל שבוע.

במשך שנים הורי אירחו ילדה ללא עורף משפחתי. היום היא אימא לארבעה ואנחנו ממשיכים את הקשר איתה. כבר חמש שנים שבעלי ואני מארחים ילד מרקע דומה בעקבות מה שראיתי בבית.

גם בד"ר פישר התנדבות ונתינה הן חלק מהדי-אן-איי. הייתי אחראית לזה הרבה שנים וזה חיבר אותי למגזר החברתי. מעבר לתמיכה שלנו במטרות שונות, העובדים שלנו באו יום אחד ואמרו שהם רוצים להתנדב. אני יודעת שזה לא פשוט להתנדב, לקבל על עצמך מחויבות, אז הגענו למסקנה שנאמץ פנימייה ליד המפעל ויחד עם המנהל החלטנו מה נכון עבורנו ועבורם לעשות. פעם בשבוע מגיעים שני צוותים מהחברה ועושים להם פעילויות וימי הולדת. אלה ילדים שמעולם לא חגגו להם יום הולדת. אנחנו היינו ליצני יום ההולדת. גם אני.

לפני שמונה שנים, כשאימא שלי נפטרה, החלפתי אותה בהנהלה של ארגון ילדים בסיכוי.

תרומה התנדבותית וכספית היא חלק מהחיים שלי. תמיד תהיה.

סיגל בר-און

עם הזמן קיבלת על עצמך תפקידים בעלי אחריות פילנתרופית גדולה יותר ויותר. איך הכנת את עצמך לקבלת החלטות שהן חלק מהתפקיד בדרגים האלה? איך למדת מהם הצרכים של החברה שלנו ומהם דרכי הנתינה המיטביות?

בד"ר פישר לקחתי קורס של מנהלי אחריות חברתית במעלה. לאחר מכן התחלתי ליישם אצלנו בחברה את מה שלמדתי ולנהל את הנתינה ואת ההתנדבות באופן יותר מושכל. בילדים בסיכוי למדתי את זה מהצד השני, של העמותה. קל כל כך להעביר ביקורת. צריך לחשוב אם היא באמת נכונה ובונה, אם צריך בכלל לומר אותה. דברים נראים אחרת מתוך הארגון. הפכתי ליו"רית אריה יהודה אחרי שנתיים כסגנית תחת רותי אורן שלימדה אותי הרבה מאוד. כמו שאמרתי, התנדבות היא לא דבר פשוט. באריה יהודה יש הרבה עבודה של ניהול מתנדבות. אני לא אלופה. אני לומדת המון. גם מהאמריקאים. אני משתדלת להקשיב ולשמוע מה עובד להם ומה לא. כרגע אני עורכת הרבה פגישות ונהנית מאוד, אבל זה לא קל בכלל. אני נהנית כשאני רואה מה אנחנו עושות.

איך את מחלקת את זמנך בין המקצוע לבין העיסוק הפילנתרופי? זה נוגס רק בשעות הפנאי או גם בשעות העבודה?

בפנאי. במקום חדר כושר. במקום דברים אחרים שנהגתי לעשות פעם בשעות הפנאי.

עוד כתבות בנושא

• אניגמת התורם הישראלי: מנהלת JFN-ישראל שופכת אור על הפוטנציאל המקומי
• דירוג הפילנתרופים בישראל: חלום שיהפוך למציאות?
• שוברים את החסמים של הפילנתרופיה הישראלית

איזה אימפקט את מחפשת כפילנתרופית?

הייתי רוצה שיהיה לי אימפקט אבל אני חושבת שבתחום הזה פילנתרופ צריך להיות יותר צנוע. אנחנו התורמים מתרגשים משינויים שאנחנו מצליחים לחולל אבל צריך להבין שחלק מהתרומות לא תמיד יצליחו לעשות את מה שאתה מקווה שיעשו.

אישית הכי חשוב לי לעזור להוציא כמה שיותר אנשים ממעגל הרווחה. זה מה שהייתי רוצה לעשות. שאוכל לעזור לכמה שיותר אנשים לעמוד בזכות עצמם. זה מאוד חזק אצלי. אבל אני חושבת שהרגש לפעמים עובד בהחלטות וגם זה בסדר.

יש סיכונים בפילנתרופיה?

יש חלקים פחות נעימים בפילנתרופיה אבל הם בלתי נמנעים. נתינה כרוכה בעבודה עם מתנדבים, ובאריה יהודה אני מנהלת ארגון מתנדבות. אני לא רוצה לאבד אף אחת ואני חושבת שמגיע לכל אחת כבוד ואת המקום שלה. כל אחת היא עולם ומלואו וצריך כל הזמן להביא את זה בחשבון.

עוד סיכון? שאאבד את בעלי. אני מארחת בבית, מנהלת ישיבות בבית. השעות ארוכות.

סיגל בר-און במעבדת חברת ד"ר פישר

הרבה מהפילנתרופים הישראלים מקימים לעצמם ארגון משלהם. את הצטרפת לארגון קיים. שקלת לייצר אימפקט אישי?

יש יותר מדי עמותות בארץ. יש לי הרגשה שיש גם הרבה חפיפה ביניהן ולא מספיק שיתוף פעולה. אם רק היו עובדות יותר יחד היו ממקסמות את המשאבים שלהן פי כמה. בארץ אנשים אוהבים את הממלכה שלהם ושלא יתערבו להם בנעשה בה. אני מאמינה בשיתוף פעולה. גם בתוך אריה יהודה החברות באות עם רקע של התנדבות ונתינה ואנחנו מחברות בין הארגונים. יש שיתוף פעולה. זו צריכה להיות המגמה.

מה הייחוד שלך כפילנתרופית ישראלית לעומת הנשים שאת פוגשת בחו"ל?

אני חושבת שאנחנו שונים מאוד מהתורם האמריקאי. שם התורם נותן לארגון, והצוות המקצועי של הקרן מחליט איפה לשים את הכסף. בישראל אוהבים להיות יותר מעורבים. שם גם לא אוהבים שהצוות המקצועי מקבל כסף, וזו טעות. זה בסדר שיש עלויות למנכ"ל ולצוות. גם מקובל מאוד אצלם לנקוב בסכומי התרומה ולדבר על הסכומים בריש גלי. אני לעומת זאת לא אשב עם חברים ואספר כמה תרמתי מדי שנה. אספר שאני באריה יהודה ובילדים בסיכוי אבל לא אנקוב בסכומים. חשוב לספר שאת תורמת ועושה כדי לסחוף אחרייך אחרים. זה כן. אבל לא לנקוב בסכומים. אבל גם חשוב לציין שלא כמו בארצות הברית, כאן לא מפרגנים לעשירים. אולי אם היו מפרגנים להם, הם גם היו נותנים יותר. התרבות כאן היא לא לאהוב אנשים עם כסף, וזה משפיע.

יש פילנתרופיה נשית בארץ?

אני רואה סביבי המון נשים מעורבות אבל אני מבינה שהכסף הגדול מגיע מגברים. יש הרבה נתינה גברית, אולי מפני שבינתיים גברים מנהלים כאן את רוב העסקים. אבל אני לא יודעת כמה מהם ממש רוצים להיות מעורבים בניהול עמותה. כנשים אנחנו עם שונה. יש משהו בפתיחות שלנו, בשאלות שאנחנו שואלות, ברגש שאנחנו מביעות. אני יכולה לשאול: איך את מרגישה? יש הרבה יותר רצון להיות מעורבות, להרגיש ולעשות ולא רק לתת. זו אולי הכללה אבל בכל זאת יש בזה משהו.

יש עכשיו מגמה של אנשים שנכנסים לזירה הפילנתרופית לתקופה קצובה, עושים את האימפקט ויוצאים. את חושבת על אקזיט מפילנתרופיה?

ממש לא. זה חלק אינטגרלי מהחיים.

הרבה ארגונים חוששים שפילנתרופ מקומי יבקש להתערב ולהשפיע על דרכו של ארגון, להשתלט עליו ועל ההנהלה המקצועית. יש ממה לחשוש?

יש כאלה שבאמת באים לנהל וחושבים שישנו ויתקנו. זו בעיה וזה יכול ליצור מצב מסובך. כבר חוויתי מקרה כזה באחת העמותות שבהן אני מעורבת. חשוב להקפיד לתאם ציפיות מראש. לשאול ולברר עד כמה כל אחד רוצה להיות מעורב ולדאוג שכל תורם-מתנדב יהיה מרוצה ומסופק מבלי שירצה לשנות סדרי עולם.

אני הייתי ממנָה מישהו מתוך העמותה שתפקידו להיות בקשר עם כל אחד מהתורמים-מתנדבים. מישהו שיסכם ויעדכן. זה צריך להיות מישהו לא צעיר מדי שיש לו זמן וסבלנות, כי צריך להקשיב לאנשים האלה. לשמוע אותם. זה יכול להרגיע ולהוריד לחצים.

אצלי זה הפוך. כתורמת אני באה לתרום ולא לנהל, בעיקר להקשיב. עם כל מנכ"ל אני עובדת אחרת, לפי הצרכים והרצונות שלו. מידת המעורבות שלי משתנה ממנכ"ל למנכ"ל בהתאם למה שהוא זקוק ממני.

סיגל בר-און, לימינה אביה, ד"ר אלי פישר, וקבוצת הכדורגל של בני נוער שבה תומכת החברה

איזו מערכת יחסים את רוצה עם ארגון שאת תורמת לו ואיך את מתעדכנת על סטטוס התרומות – את מעדיפה דוחות? פגישה אישית? מה עובד עבורך?

ארגון חברתי חשוב הוא ארגון שמחולל שינוי לטווח הארוך. חשוב לי לדעת שהפרויקט שתרמתי לו מתקיים ושהוא מתקיים בהיקף שעליו דובר וסוכם. אני רוצה לדעת כמה אנשים נהנים מהפרויקט, מהן ההוצאות ואם הן סבירות. אני יוצאת מתוך הנחה שחלק מהתרומה שלי הולך לתקורה. וזה בסדר. זה ברור. אני מאמינה לארגון שאני תורמת לו, אבל אני רוצה שידווח לי.

צריך להיות מעקב גם לאחר סיום הפרויקט, ואני הייתי רוצה לדעת איזה רף הוצב להצלחה עתידית, לדעת שזה ימשיך להיבדק ולדעת שאקבל דיווח גם על זה. זה המבחן האמיתי, גם לי כתורמת.

כשאת מסתכלת סביבך על החברים שלך, האם את מרגישה שהם תורמים יותר או נכונים יותר להיכנס לזירה הפילנתרופית? האם את יכולה לספר מה מעניין אותם ואיך ניגשים אליהם?

לצערי הם לא נותנים הרבה יותר מאשר נתנו בעבר. אולי זה עניין של מה שרואים בבית. אבל גם לעמותות יש תפקיד כאן. לעמותה קל מאוד לתת לתורם תחושה שהוא משמעותי, וזה לא תמיד קורה. עמותות עסוקות מדי ביום-יום ומפספסות את התורמים. יש לי חברה שמאוד התאכזבה מעמותה שהיא תרמה לה. היא הרגישה שמתייחסים אליה כאל מובנת מאליה. זה קורה הרבה. הארגונים מתייחסים לאמירת תודה ולהוקרה כאל התחנפות. זה מאוד ישראלי, אבל הם טועים. צריך לדעת להודות למי שבחר לתמוך בך ולתת לו את התחושה שהוא עשה משהו משמעותי. צריך לשים לב שגם לו יש צורך. אחרת מפספסים אותו.

*השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי נוחות בלבד ואין בו כדי לפגוע ו/או ליצור אפליה כלשהי.